השעה 12:00 בצהריים, אני יושבת בפינת העבודה ופותחת את פנקס הצ'קים שלי. ללא היסוס וביד בוטחת אני כותבת צ'ק מזומן ע"ס 15,000 ₪ לחברת הביטוח. מקפלת את הצ'ק לתוך המכתב שמסביר את העניין. ומכניסה את הכל למעטפה. סוגרת אותה וסוגרת את המעגל של שעון היד שאבד ונמצא.
לא בקלות הגעתי לשלמות בה אני נמצאת עכשיו. איך שלא אסתכל על התמונה, נאלצתי להיפרד מסכום של ₪15,000, לטובת חברת הביטוח וזה אף פעם לא פשוט. חברת הביטוח אמנם פיצתה אותי בגין שעון היד, שחשדתי שנגנב מביתי ונמצא באורך פלא, כמה חודשים לאחר מכן, בכספת ביתי. אך באותה מידה, אותה חברת ביטוח סירבה לשלם עבור עגילי הפנינה היקרים, שאבדו ומעולם לא נמצאו. וזה היה רק תרוץ אחד לשכוח מכל הסיפור ולא להחזיר את הכסף לעולם.
למה תרוץ אחד? כי מיד אחריו, צצו כמו כוכבים לאחר השקיעה, עוד מלא תירוצים וסיבות, שקרצו ואמרו פה אחד "איש לא ידע". שלא לדבר על כך שכששוחחתי עם סוכן הביטוח שלי ושטחתי בפניו את כל הסיפור, הוא שאל בכנות מפתיעה: "אז מה את מתכוונת לעשות עכשיו?".

ידעתי שהדבר הנכון לעשות, הוא להחזיר את הכסף, אך בשונה ממעשיי חסד אחרים, לא היתה פה שום יוקרה, אפילו לא הרגשה טובה שאתרום במשהו לעולם טוב יותר. בקיצור, זה היה מפתה, קורץ, מנצנץ, להשאיר את הדברים כפי שהם! ומצד שני, זה היה קשה לחשוב על פרידה מכסף, שמזמן כבר לא שב מהעובר ושב. ובכל זאת, מה רע בכמה פינות עגולות, שיוסיפו עניין בין כל הזויות?

אך משהו מבפנים לא נתן לי מנוח, אולי זו הידיעה שמעתה אסחוב איתי מן כתם, רבב, והשאלה הבלתי נמנעת- מה אני צריכה את זה עכשיו? נכון, אף אחד לא ידע ובשביל כולם אשאר אישה נקיה, אבל מה איתי? ומי אני בעיניי עצמי? האם יש בי באמת יראת שמיים?

אז ישבתי לי בשעה 12:00 בצהריים, כתבתי מכתב, חתמתי על צ'ק וסגרתי מעגל.